עבודת המראות שתלויה מתקרת המוזיאון במרכז החלל, נוצרה במיוחד עבור התערוכה על ידי רחלי שרפשטיין (נ׳ 1972), וקרויה על שם הקרינולינה, אותה חצאית תחתית נוקשה מהמאה ה־19 שנועדה למסגר ולעצב את הגוף הנשי בהתאם לאידיאלים נוקשים של יופי ומעמד. שרפשטיין שואבת השראה ממגזין האופנה ״בורדה״, ובמיוחד מאותן גזרות תפירה מוכנות מראש, המשמשות כבסיס לצורות השונות של המראות - שנפרשות הפעם לא כדי להנחות את התופרת, אלא כדי ליצור חלל רפלקסיבי, מקוטע, משתנה ומתעתע. יחד הן יוצרות מארג השתקפויות שאפשר להתבונן בו ולחוות אותו הן מבחוץ והן מבפנים. באופן זה הצופה נטמע בתוך היצירה ומופיע בה שוב ושוב כהשתקפות לא שלמה ו״לא נכונה״ - לעיתים קטועה, לעיתים מעוותת, לעיתים מוכפלת - במרחב חזותי פתוח, שבו
הגוף אינו נמדד, אלא נחווה.

בתקופה שבה החיים אינם פיקניק כלל, מסקרן לצפות ולבחון כיצד אנו מצליחים ליצור תוכן אופטימי, ואולי גם מפלט לגוף ולנשמה. אמנות ועיצוב שיעמיקו את התקווה למציאות או סתם יספקו חלון קצר למנוחה מהמציאות שמחוץ לגלריה.

התיק המשובץ הפך זה שנים לסמל של עקירה. מאז 7 באוקטובר כ־200 אלף מתושבות ותושבי ישראל נעקרו מבתיהם, והתיק חזר ונוכח במרחבים הציבוריים והפרטיים כאחד. אמנים ישראלים רבים התייחסו לתיק הזה בעבודותיהם — חלקם לאורך השנים וחלקם במיוחד לתערוכה זו, המבקשת לבחון את השפעותיו, את הזיכרונות שהוא נושא, ואת תפקידו כסמל באמנות ובתיאטרון הישראלי.

אני שמחה להציג בתערוכה, לצד יוצרות ויוצרים נהדרים ממגוון תחומים, את העבודה „מידות טובות” (Good Measures), שנוצרה במיוחד עבורה.

סרט המדידה מזוהה עם חייטות איטית, קפדנית ואיכותית, המותאמת למידות הגוף. הבחירה לארוג באריג פשוט (Tabby) — טכניקה מסורתית ותובענית — את המבנה, הפרופורציות והצבעים המזוהים עם „תיק המהגר”, מבליטה ומחדדת את אופיו של התיק המקורי, המיוצר תעשייתית ובמהירות, ואת אופן השימוש בו, המאופיין במובּיליות, בריחָה ובנדודים.

במרכז התערוכה, המוקד הוא על השקר המתוק, על הסוכר, על דיבורים מתוקים, על ממתקים, על קינוחים. זוהי תגובה והתבוננות במתיקות הבוקעת מכל עבר, מפתה, שולטת, כובשת ומסרבת לשחרר, וגם כשהיא נראית כאילו נעלמת לרגע, היא חוזרת בתחפושת. העבודות בתערוכה מאפשרות התבוננות יצירתית ומקורית, מבט ישיר אל תוך השקר, אל תוך בטן האשליה עמוסת הסוכר, אל תוך מורכבויות ההונאה המעוותת, אל תוך תחושת ההנאה המיידית והנזק לטווח ארוך.

גוף העבודות כולו נוצר עבור ערב אמנות ואוכל שאצרה קרן בר-גיל, בו הוזמנו אנשי קולינריה לתת את פרשנותם ליצירות האמנות, ומעצבים התבקשו לבטא את פרשנותם לעולם האוכל.

לפרויקט "קינוחים", בחרתי בנייר זכוכית שאספתי בנגרות בה עבדתי. צפיפות החומר וגודל גרגירי החול הם מאפיינים של הנייר, ובשבילי, הם מייצגים את טבען של בלוטות הטעם שלנו, הנבדקות באמצעות מגע. הבחירה הייתה ליצור קיפולי נייר מנייר זכוכית - שניתן למשש ו"לטעום" מבלי להכיל קלוריה מזיקה אחת. מעבר לחוש המישוש המופעל על ידי קצות האצבעות, לנייר הזכוכית גוונים ברורים מאוד ולא סכריניים, לא ילדותיים, היוצרים פלטת צבעים חדשה לעין ולחך.

תחנת הכוח האייקונית, רדינג - הממוקמת בשפך נחל הירקון, מהווה אבן דרך באדריכלות העירונית של תל אביב-יפו.

הבחירה לפרק כל אחד מהמבנים המרכיבים אותו ולהזמין את הצופה להרכיבו מחדש - ולתת מקום לכל צד של הבניין המפואר, הידוע בעיקר בחזיתו המערבית, אך בהחלט משמעותי מכל נקודת מבט שאנו צופים בו. בשנת 1998, הייתה לי הזדמנות להיכנס לבניין המרשים, לגלות את המכונות והדודים ובעיקר להתרשם מרצפת לוח השחמט, אותה בחרתי להביא אל ה"אור" - והיא משמשת כבסיס לשולחן עליו מונחות הקוביות היוצרות את המבנה ודרכן עובר האור החודר. הריצוף המזוהה כל כך, משקף ואף מרבה את המבנים בהיותו מראה, המבנים נותרו חלקם שקופים וחלקם "אטומים" בהתזת חול, כדי לבטא את הרצון המתמיד להציץ אל תוך הבניין הסגור - פנימה, ולגלות את תוכנו.

בחירת צבעי הבניין נובעת משעות השקיעה אשר צובעות מחדש את מבנה האבן בכל יום - גם כשהוא עומד ללא שימוש בייעודו המקורי.

הקהל מוזמן להזיז את הקוביות והקופסאות על שולחן האור, ליצור את המבנה המקורי ולהיות, במובן מסוים, לרגע אדריכל בבניית קומפוזיציה שונה.

כיסא מינסר

כיסא NOLITA מבית PADRELLI הוא פרק חדש ב"פרויקט הרדיוס" - סדרה המוקדשת להחייאה אמנותית של חומרים בשימוש חוזר, שנאספו ברדיוס הליכה מביתי ומהסטודיו שלי.

הקולקציה הראשונה בסדרה זו, שנוצרה ממגוון שאריות ביתיות - בלונים למסיבת יום הולדת, סרטים מיושנים ומחברות מתקופות שונות - שנגרסו ונדחסו למעטפות נקניקיות, הפכה את הפריטים היומיומיים הללו לקולאז' צבעוני, ויצרה תצוגת נקניקיות בסיפור של צבע וזיכרון.

הכיסא עצמו הוא פיתוח של רעיון זה. מהותו המבנית, עצמות הכיסא - מושבו ומשענת הגב שלו, הן הבסיס לנרטיב רחב ובשרני עבור היושב.

המושב ומשענת הגב - משמשים כבסיס ליצירה חדשה. שאריות ג'ינס, שנאספו בקפידה ונבחרו בשל גווניהם הייחודיים, נועדו לשימוש חוזר. שרשראות הנקניק, שנחתכו לרצועות דקות ונדחסו לרשת נקניקיות באותו תהליך כמו שאריות הבשר, יוצרות ריפוד ממוחזר וחושני, והופכות את הכיסא ממסגרת מתכת קרה למקום מזמין וחמים.

בחרתי להדגיש את תהליך העבודה, להביא אותו לקדמת הבמה של הרהיטים. הריפוד החשוף והעבודת יד אינו רק אלמנט פונקציונלי אלא דיאלוג ויזואלי על ערך הייצור האיטי והמושקע.

זוהי למעשה הזמנה לצופים לא רק להסתכל, אלא גם לעסוק ולהתמקד ביצירה, לשבת ולחוות את הסיפור השזור בתוכה.

המיצב "מקף" מתמקד ברחוב אילת/יפו, המחבר את תל אביב ליפו, ומציג את המרקם האנושי והעירוני הייחודי של האזור. לדעתנו, קו התפר הזה בין שני חלקי העיר הוא מיקרוקוסמוס עשיר ופעיל: המקף הארוך של תל אביב-יפו, שהוא גם חלק מהציר ההיסטורי של רחוב יפו-שכם.

כיוצרים ומעצבים, מבטנו תמיד מופנה אל החלקים הנסתרים והמסתוריים של העיר, אל הפרטים הקטנים שניתן לפספס בקלות. ההתמקדות באזור זה – קו הגבול בין נווה צדק, פלורנטין, המושבה האמריקאית-גרמנית ומתחם נגה – מאפשרת לנו לחדד את הניגוד בין התעשייה הזעירה העתיקה לבין המגדלים החדשים, המייצגים גם את התעשייה העירונית וגם את היוקרה והבטלה של חיי היוקרה.

היצירה מזמינה את הצופה להתמסר לחוויה חושנית ושובבה של העיר. היא מורכבת מסדרה של שידות וארונות, בהם סימני הזמן ניכרים, והם מוצבים זה לצד זה כדי לחקות קו נוף עירוני. בתוך כל המגירות מסתתרים סיפורים, עבודות סאונד ומגוון פריטים המשקפים את אופיו החומרי והאנושי הייחודי של הרחוב, המלא בסודות ובחוכמה עתיקה של מלאכות מסורתיות שנעלמות לצד חיי היומיום הפשוטים.

"יצורי רדיוס" הם סדרת עבודות שנוצרו עבור הביאנלה לעיצוב ואמנות במוזיאון ארץ ישראל. הסדרה היא למעשה החלק הרביעי של "פרויקט הרדיוס", גוף עבודות שנוצר משימוש בחומרים שאספתי או מצאתי ברדיוס הליכה מהבית והסטודיו.

בתקופת הקורונה, כולנו הוגדרנו ברדיוס מוגבל וזהה. יצרתי חפצים קטנים שמספרים לי סיפור, טבלתי אותם בשכבות רבות שמטשטשות את קווי המתאר המקוריים ומאחדות את החלקים לגוף חדש.

העבודות נמסרו לביאנלה בינואר 2023 וכשהתערוכה נפתחה, כבר היינו בעיצומה של המחאה - העבודות קיבלו פן חדש ושונה מהזמן בו נוצרו.